יום שני, 28 באוקטובר 2013

מלכה ליום אחד



כבר מגיל אפס אנחנו מטפחות את החלום.
זה מתחיל בסיפורי סינדרלה לפני השינה, עבור בתמונות של אבא ואמא מהחתונה וממשיך באירועים המשפחתיים, בהם הקטנות מביטות בעיניים פעורות בכלת השמחה או בכלה עצמה (אם נתמזל מזלן להשתתף בחתונה אמיתית...)
והחלום על היום, בו יגיע תורן, ללבוש שמלה יפיפיה ומפוארת, להיות מרכז תשומת הלב והעולם, כשהמצלמה תהיה מכוונת רק אליה, גדל ותופח וממלא ציפיות בגובה השחקים.
אבל מכיוון שיש עוד שנות נצח עד שתגיע החתונה מלאת הציפיות, יש לבנותינו היקרות, תחנה קטנה בדרך - מסיבת בת המצווה.
כבר בתחילת כתה ו', מתחילים התכנונים: על התסרוקת ועל השמלה, על אלבום האורחים (הלוא הוא ה"בוק" המפורסם...) ועל האולם, על הכניסה המדהימה ועל בר המתוקים, על המזכרות לחברות ועל סרט הבת מצווה וכמובן לא לשכוח את  העוגה.
ובמקרה שאמא מעצבת עוגות, העוגה הרי חייבת להיות "מושקעת ברמות" (כך היא אומרת...) ושולחן המתוקים הכי יפה והכי צבעוני שנראה אי פעם...

בסופו של דבר, כמו כל בת טובה להוריה, היא גם ניאותה לאפשר לנו להכניס גם תוכן לאירוע, כמו: דרשת בת מצווה, דבר תורה של אבא, ברכה בחרוזים מאמא, שיר מהאחים וטקס הפרשת חלה מיוחד ומרגש.

אבל בינינו, מכל ההכנות ומכל החלומות, הכי חשוב היה, לראות את הבת הקטנה שלנו לפתע כבר לא כל כך ילדה, אלא בחורה עם רצונות, דעות ועמדות, שהרגישה ביום אחד מיוחד, שהיה מוקדש רק בשבילה, כמה כולם באמת אוהבים אותה...



ההכנות בעיצומן:

 
 
 
 
קומה ועוד קומה:
 
 
 





והנה היא בתפארתה:

 
 
מרגישים את ההתרגשות באוויר:
 
 
 
 
 
 










 מזל טוב יפתי!




* תודה גדולה לשירן הצלמת הנפלאה מסטודיו ברית צילום: http://brith.biz/

יום שני, 21 באוקטובר 2013

אלף נשיקות


יש לי חולשה לדמעות! כן, אני מודה בזה, וכנראה שזה גם לא יעבור לי, אז השלמתי עם החיסרון...
למשל: בכל פעם שאחד הילדים עשה משהו שגרם לי ממש לכעוס עליו, או שלא עשה מה שביקשתי, וקולי הופך תקיף ובעיני עולה הרוגז - מספיק המבט המושפל והלחלוחית בעין של הזאטוט, המרמזים שהנה הנה בא הפרץ - מיד משתנים המבט והטון וכבר אני מוצאת עצמי מנחמת ומחבקת. וכך במקום לתת מוסר, אני נותנת חיבוק ונשיקה ובמקום להוכיח, אני אומרת שלא נורא ותבטיח שלא תעשה כך שוב... 

אבל הדמעות הכי קשות, הן אלו שמביאים הצאצאים הביתה: כשילד אחר העליב בגן או שהמורה כעסה בכיתה או כשנופלים מהאופניים וברגל שריטה אדומה וכואבת. במקרים כאלה, אני חושבת, כמה טוב היה לו הייתה לי מכונת זמן, שהיתה בלחיצת כפתור מביאה אותי לשם, לרגע הנורא, שבו כל מה שצריך, זה נשיקה קטנה מאמא. כי ידוע הרי שנשיקה של אמא (וכמובן גם של אבא – אנחנו לא מדירים "אבאים") יש לה כח ריפוי מופלא, שאין לשום תרופה.

אז עד שימציאו מכונת זמן פלאית מיוחדת להורים, אפשר לצייד את החבר'ה בינתיים, בנשיקה מתוקה בכיס...
 

 

נשיקות מתוקות

מה צריך? (להמון המון נשיקות)

3 ביצים

240 ג' (כוס ועוד כף) סוכר

אבקת קרם טרטר ליציבות (לא חובה)

 
מה עושים?

מפרידים את החלבונים לקערת המערבל (מהחלמונים אפשר להכין בצק שמרים משובח או שקשוקה). מוסיפים את הסוכר וקרם טרטר וטורפים במזלג. מחממים את תערובת החלבונים על אדים (בן מרי) עד שהקערה חמימה למגע.












מקציפים במהירות גבוהה 8 דקות עד שנוצר קצף מבריק (בשלב זה אפשר להוסיף צבע מאכל ולהקציף עד שהצבע אחיד).

 

 







בעזרת שק זילוף (לא חייבים צנתר כוכב), יוצרים גבעות קטנות על נייר אפיה. אופים בחום נמוך (75 מעלות) כ-4 שעות ומשאירים ליבוש בתנור מכובה עוד שעה.

 

































אורזים בשקית קטנה עם המון אהבה.



 





או בצנצנת גדולה, כשיבואו גם החברים לבקש...